זו הנקודה שבה אנחנו מבינים שאין תוחלת יותר לפעולה שלנו ואנחנו עוברים תהליך של הסתגלות ויכולים להתקדם לפתרון אחר.
בעצם נח"ת (נקודת חוסר התוחלת) הוא תהליך למידה חשוב והיכולת להגיע אליה, היא קריטית להתבגרות.
כשאנחנו פוגשים תסכול אצל ילדים ובוגרים, יש למעשה כמה דרכים בסיסיות להתמודדות:
1. שינוי המציאות - אמא אני רוצה שוקולד
אני לא מרשה שוקולד
אמא בבקשה אני ממש רוצה
טוב קח שוקולד
המציאות השתנתה באופן מהיר יחסית התסכול יסתיים.
2. המציאות לא משתנה אבל אני נשאר להתמודד עם זה לבד
אמא אני רוצה שוקולד
אני לא מרשה שוקולד
אני ממש רוצה בבקשה
אמרתי לא!
אמא אני רוצה (בוכה צועק)
אני לא יכולה לדבר איתך ככה כשתירגע תחזור אליי
זה משאיר את הילד עם התסכול של השוקולד ומצרף לו תסכול נוסף של ניתוק הקשרותי, התסכול רק גדל ומתעצם ובסופו של דבר יוצא בצורת פורקן אצל קטנים זו אלימות אצל מבוגרים הרבה פעמים אדישות.
3. המציאות לא משתנה אבל מתרחש תהליך הסתגלות -
אמא אני רוצה שוקולד
אני לא מרשה
בבקשה אני רוצה
אמפתיה, קרבה,
הילד מביע תסכול, בוכה וצועק ואנחנו שם באמפתיה מלווים אותו
בשלב מסויים הוא יגיע לנקודת חוסר התוחלת וזו בעצם הנקודה בה המוח שלו מסתגל ולומד הכעס יהפוך לעצב, לאובדן ואז המוח יוכל להתחיל לחשוב על אופציות אחרות
"טוב אז אפשר תפוח?"
המציאות לא משתנה אבל האדם משתנה לטובת המציאות, מוצא דרך אחרת למלא את הצורך שלו.
אצל ילדים נזהה את נקודת חוסר התוחל ע"י הדמעות, הכעס הגדול יהפוך לדמעות של עצבות, שפת הגוף תתרכך, הוא יהיה מוכן לקבל נחמה וחיבוק, אז נדע שהגענו לנקודה הזו והילד שלנו עבר תהליך חשוב של הסתגלות ולמידה.
אצל מבוגר יהיו גם דמעות, אבל פנימיות, הכעס יהפוך לעצב, לאובדן, להסכמה עם המצב ואז יתחילו לזרום רעיונות חדשים, זו מהות הלמידה.
נקודת חוסר התוחלת היא החשיבות של התסכול, אנשים חווים תסכול וכך גם ילדים, תסכול יכול להוביל אותנו לניתוק הקשרותי אם נשאיר את האדם להתמודד בעצמו ולא נהיה שם ללוות אותו באמפתיה וקרבה.
מאידך, אם נצליח להיות איתו וללוות אותו לנקודת חוסר התוחלת נצא מהצד השני של התסכול הרבה יותר קרובים ומקושרים.