תוויות ושבחים
תוויות, הן למעשה מאוד מועילות ובלעדיהן היה לנו קשה להתנהל בעולם, תוויות זה סוג של
"קיצורי דרך" של המוח המאפשרים לנו להשלים מידע לגבי אנשים שאנחנו פוגשים בצורה
מהירה, על מנת לאפשר לנו לדעת כיצד להגיב ולתקשר עמם.
מאידך, הן מאד לא ממוקדות ומדויקות וכאשר אנחנו משתמשים בהם עם ילדים, המחיר שהם
עשויים לשלם, הוא אבדן של גמישות, או של קשיחות, שהשילוב ביניהם הוא בעצם העמידות של הילד והמבוגר שהוא יהיה. היכולת להתגמש על האסטרטגיות אך להמשיך ולעמוד על מילוי הצרכים.
הצורך ההיקשרותי של להיות "מוכר וידוע" מוביל אותם לאמץ את הציפיות שלנו מהם ולכן במקום שבו נלמד אותם שהם לא יכולים להצליח, הם יאבדו את יכולת העמידה (הקשיחות) שלהם ובמקום שבו נלמד אותם שהם חייבים
להצליח, הם עלולים לאבד את הגמישות שלהם.
למעשה אין תוויות חיוביות או שליליות , כל תווית נושאת בתוכה את מחיר אובדן הגמישות והקשיחות.
כשאנחנו או הילדים שלנו מקבלים תפקידים/תוויות יש לנו בעצם 2 אפשרויות או לקחת את
התיוג בשתי ידיים או לדחוף את התיוג בשתי ידיים. כך או כך התווית "מנהלת" אותנו ומובילה
להתנהגות מתוך מוטיבציה חיצונית.
כשאנחנו פועלים מתוך תוויות אנחנו בעצם ממלאים לאנשים אחרים צרכים לא מתוך הצורך
שלנו בנתינה בהכרח אלא מתוך רגשי בושה ואשמה.
תיוגים כאלה יכולים להגיע ממגוון מקורות - ממש לא רק מאיתנו: אחים, גננת, סבא וסבתא וכו'
ולפעמים, לא פשוט לזהות אותם מכיוון שהם יכולים להיווצר אפילו מבלי שאמרנו את המילה
"המתייגת".
באופן אירוני, אחת הדרכים ליצור, או לחזק תיוג היא דווקא במקום שבו אנחנו רוצים לחזק את
תחושת המסוגלות של הילד. פעמים רבות אנחנו נרצה לחזק את ילדינו על דברים שהם עושים
באופן מוצלח, או באופן שתואם לערכים שלנו והם יקבלו מאיתנו מחמאות: "אתה כזה תלמיד מצטיין, את תמיד כל כך
מסודרת".
מחמאה משאירה אותנו עם תיוג חיצוני וכוללני. ההכללה הזו מחייבת אותנו להיות משהו אחד תמיד או ההיפך ממנו, ולכן אנחנו נהיה במרדף תמידי לעמוד בציפיה או לברוח ממנה, בנוסף המחמאה לא רואה אותי, היא לא מחזקת את ההקשרות אלא עלולה לפגוע בה, כשאנחנו מרגישים שהאדם שמולנו מחמיא לנו ובפנים הקול הפנימי שלנו מתנגד אנחנו מרגישים לא מוכרים, לא מחוברים.
אז איך בכל זאת אפשר לשבח את הילדים כשהם מתנהגים באופן שתואם את הערכים שלנו?
או כדי לחזק את תחושת המסוגלות שלהם?
ע"י שבח, השבח לעומת המחמאה מתייחס רק למה שקרה בפועל, רק לפעולה מסויימת
בסיטואציה מסויימת (תצפית נקיה) ולכן לא מחייב אותנו לאיזשהי כותרת שניתנה לנו.
בנוסף השבח מלמד אותנו משהו על עצמנו ומאפשר לנו לשחזר את ההצלחה מכיוון שברור לנו מה
הפעולה שנעשתה ואיך היא השפיעה על האחר.
כשמישהו משבח אותי,הוא רואה אותי, את הפעולה שעשיתי, את החיבור שנוצר בינינו וזה יכול
למלא לי את הצורך במשמעות ועוד מספר צרכים נוספים.
שבח יכול לעזור לנו לחזק את תחושת המסוגלות של הילד, לחזק ערכים שאנחנו רוצים להעביר
לו וגם להעמיק את ההיקשרות בינינו.
אז איך בנוי שבח?
שבח מתחיל בתצפית נקיה – התיחסות למה שראינו. משם אפשר להוסיף התייחסות לערך
מסויים שהפעולה מייצגת: "ראיתי שחלקת את העוגה שלך עם אחיך. זה מעשה מאוד נדיב" –
אני אדבר כאן על הפעולה ולא על הילד כדי להימנע מתיוג.
בנוסף, אני יכולה גם לשתף אותו בתחושה שהמעשה שלו יצר אצלי: "וואוו אספת את כל הלגו
וגם את הפאזלים. זה כל כך מקל עלי. אני ממש שמחה עכשיו."
מה עושים כאשר הילד כבר קיבל על עצמו תפקיד או תווית?
1 . נחפש בצורה מודעת ומכוונת כל פעם שהוא מתנהג אחרת מהתפקיד המוגדר שלו, קודם
כל בינינו לבין עצמנו ואז גם מציינים זאת בפניו: ילד "טוב" שלא סידר את החדר לפני שחזרנו
הביתה - "אני רואה שהיום החלטת לנוח, גם אני עושה את זה לפעמים… "
ילד "רע" שמרביץ לאחיו - "שיתפת פעולה עם אחיך, זה בטח לא היה קל כי אתה ממש אוהב
לעשות את זה לבד, איזו אחוות אחים"
2 . נעמיד את הילד בסיטואציות בהן הוא יכול לראות את עצמו באור אחר
הילד ה"שלומיאל" - ניתן לו לערוך את השולחן וגם אם ישברו 4 כוסות נתמקד בכוס האחת
שנותרה שלמה.
3 .נספר עליו שבחים לאנשים אחרים כך שהוא ישמע, נדגיש דווקא את הפעמים בהם הוא
התנהג אחרת מהתפקיד שלו.
4 . נשמש כדוגמה להתנהגות שהיינו רוצים לראות : "אוף אני שונאת להפסיד… זה מתסכל
אותי נורא!!! , תודה ששיחקת איתי… אנסה שוב פעם אחרת".
5 . נהיה בנק הזכרונות של הילד שלנו - כל פעם שהוא מקבל תיוג ממישהו אחר נזכיר לו פעמים
שהוא התנהג אחרת : "באמת? אבל אני זוכרת שאתמול דווקא….".
6. אם הילד מתנהג לפי התווית נציין את הכלל ואת הרגש שלנו : "הייתה חבילה שלמה של עוגיות ואתה אכלת את כולה, אנחנו אוכלים רק עוגיה אחת ביום"
או נדבר על התצפית הנקיה ונבקש בקשה : "כואב לי באוזניים כשאני
שומעת את טון הדיבור הזה,האם תוכל בבקשה להשתמש בקול האחר שלך?"
7. כשהילד מתנהג שונה מהתפקיד שלו, קבלו את זה כמשהו טבעי לחלוטין, בלי להיות
מופתעים מכך. כשאנחנו מופתעים מהתנהגות ששונה מהתפקיד של הילד, אנחנו שמים דגש
על התוית ומחזקים אותה.
אנחנו רוצים שילדינו יגדלו להיות מבוגרים בטוחים בעצמם, מודעים ליכולות שלהם וגמישים
מספיק כדי "לחשב מסלול מחדש" כשצריך. כדי שזה יקרה, חשוב שהם יקבלו מאיתנו את
ההבנה שהאפשרויות הן רבות, שהם יכולים לממש את חוזקותיהם בצורות שונות ושיש להם
בחירה לגבי הדרך שבה הם מביאים את עצמם לידי ביטוי.