כשאנו נתקלים במצבים טעונים רגשית, קשה לנו לעיתים להתחבר, או לראות את הכאב והכוונה הטובה שבצד השניץ הרגשות שלנו נובעים במידה רבה מתוך הפרשנויות והשיפוט - הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו באופן בלתי מודע. אם הסיפור שלנו הוא סיפור שופט, או מאשים, יהיה לנו קשה מאוד לתקשר בצורה מועילה בסיטואציה.
מטרת התצפית הנקיה היא לאפשר לנו לספר את הסיפור אחרת.
הפרשנות שעולה בנו מתרחשת במאית השניה, היא מחוברת לכל מה שחווינו בעבר, לשיפוטיות שחשנו על עצמנו או שפטנו אחרים, היא סיפור שאינו מציאותי אבל בראשנו הוא המציאות היחידה.
כשאנחנו עושים תצפית נקיה אנחנו יכולים לשנות את הסיפור, אנחנו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא וללא שום פרשנות ואז אנחנו יכולים להתחבר ברמת הצרכים והרגשות ולא להישאר בפרשנות שלרוב לצערנו תהיה שלילית.
לדוגמא:
הסיטואציה:
אנחנו רוצים לצאת מהבית והילד צורח על הריצפה וצועק, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו יכול להיות "איזה ילד מעצבן, מפונק, כפוי טובה, לא איכפת לו ואולי גם אני עוד פעם אאחר, יפטרו אותי,, נמאס לי מזה" וכו'- הסיפור הזה מעורר בנו כעס ותסכול.
עוד סיטואציה דומה אך שונה:
ילד זר שוכב על הריצפה ברחוב וצורח ובוכה- הפרשנות , מסכן, משהו קרה לו, איך אפשר לעזור לפעמים גם "אוי מסכנים ההורים" הסיפור הזה כבר מעורר בנו חמלה, הזדהות וכו'
אז איפה השינוי? הרי גם פה וגם שם יש ילד ששוכח על הריצפה וצורח...
הסיפור שאנחנו מספרים לנו באופן אוטומטי בלי לדעת בכלל שהוא מסופר הוא זה שעושה את ההבדל בין שני המקרים. פה נכנסת לעזרתנו התצפית הנקיה.
בתצפית נקיה אנחנו נתאר לעצמנו בראש או במילים את מה שאנחנו רואים בלבד, רק מה שאפשר לחוות בחושים:
ילד שוכב על הרצפה, עם דמעות בעיניו, קולות חזקים יוצאים מפיו, אמא עומדת ליד הדלת מסתכלת עליו.
בהתחלה תצפית נקיה היא משהו שאנחנו חייבים לעצור לשניה לעשות, זה לא לוקח יותר משניה, אבל זה דורש מאיתנו לוותר על הסיפור ולהיות מודעים אליו.
כשאנחנו עושים תצפית נקיה נהיה יותר קל לראות שמדובר בילד שקשה לו ואמא שקשה לה, נוכל להיות באמפתיה לעצמנו, באמפתיה לילד שלנו ולראות את הצרכים שאינם נענים. לדוגמא: הילד צריך הקשרות ואולי עצמאות ואולי משהו אחר, והאמא זקוקה לבטחון כלכלי ואולי הערכה ואולי משהו אחר.
עכשיו כשראינו צרכים נוכל להתקדם למציאת פתרון שימלא את הצרכים של כולם.
על מנת לעשות זאת, אנחנו צריכים את התצפית הנקיה.