למה לשפוט?

אנחנו שופטים אנשים אחרים, אפילו כאלה שאנחנו לא מכירים ואין להם, או למעשיהם שום השפעה ישירה על החיים שלנו. לפעמים אנחנו גם די נהנים מזה. אני עושה את זה, אשתי עושה את זה, החברים שלי עושים את זה וכנראה שגם אתם. למה בעצם?

: ) תמיד אפשר להיות צודק בפייסבוק

זה כיף להיות צודק

בואו נודה רגע, יש בשיפוטיות משהו שיוצר סיפוק: להיות צודק יותר, חכם יותר, מבין יותר, רואה רחוק יותר ועמוק יותר ובאופן כללי, פאר הקיום האנושי. זה כיף! זה ממלא אותנו בלהט הצדק, הנאורות והתוכחה ומציב אותנו בשורה אחת עם כמה מהמנהיגים והוגי הדעות הגדולים בהיסטוריה, ולו לרגע אחד.

כדי למשוך את העונג הצרוף הזה, אולי נשתף אחרים בדעתנו הנחרצת ונחיה מחדש את אותם רגעים של בערה פנימית מענגת. זה כיף להיות צודק! (And you know it).


סיפור אישי נוגע ללב (לא באמת, סתם דוגמה לאיך הייתי שיפוטי בטירוף)

השבוע נתקלתי בסיפור שהלך בקווים כלליים ככה: מישהי שאני מכיר, שיתפה שנתקלה בתגובות ביקורתיות ושיפוטיות כלפי החלטה שהיא קיבלה לגבי הבת שלה. להחלטה לא הייתה השפעה ישירה על חייהן של השופטות וזה בעצם מה שהתחיל להקפיץ לי כל מני סימני שאלה בראש: למה בעצם הן אמרו את מה שהן אמרו? מה הניע אותן לנסות "לתקן" את המתלוננת? מה הביא אותן להתערב בחיים של מישהו אחר, ללא סיבה נראית לעין?


אחר כך (ופה מגיע הסיפור הנוגע ללב), נזכרתי שיום לפני כן עשיתי את אותו דבר בדיוק. שמעתי סיפור על שתי נשים שאני לא מכיר (לא יודע אפילו את שמן, או איך הן נראות). בסיפור, אחת מהן ארגנה פעילות מסויימת שנשמעה לי מקסימה, יצירתית ומלאת חשיבה ותשומת לב והשניה, נכנסה בה ב- 4000 קמ"ש, כי הפעילות כללה משהו שבעינה היה "לא בסדר". פרט אחד קטן שלא מצא חן בעיניה ובגללו היא פסלה את הכל. היא שפטה את המארגנת ואני שפטתי אותה. הנה כמה מחשבות שרצו לי בראש: "קטנונית, טרחנית, מתנשאת" ושאר "מחמאות".


ברגע שתפסתי את עצמי, התגברו סימני השאלה וגם התקווה לתשובות: "אם אצליח להבין מה עבר עלי באותו רגע, אולי אבין למה בעצם זה קורה גם אצל אנשים אחרים...".

עוד לא הבנתי, אבל יש לי כמה מחשבות בנושא.


צדק צדק תרדוף

אחד הרגשות שמתלווים אצלי לחשיבה שיפוטית, הוא כעס. הכעס הוא הבערה הצדקנית שאני מרגיש, כשאני שופט. כעס אל מול (מה שאני מפרש כ...) חוסר הצדק המשווע, אל מול אוזלת היד, הזלזול הפושע ושאר מליצות מפוארות.

מארשל רוזנברג ז"ל, לימד שבסיס של כל כעס, יש צורך שלא מקבל מענה. אבל רגע, לפני שניה אמרנו שזה בכלל כיף לשפוט ולכעוס זה לא כזה כיף, או שכן?


כי בעצם, אם אני נשאר עם הכעס, משהו קורה לתחושת הסיפוק; היא נעלמת ומתחלפת במין מועקה, מקבעת בתוכי סלידה מאותו אדם בזמן שרגשות אחרים מתחילים לעלות: יאוש, אכזבה, עצב, אולי גם שנאה. אם זה מישהו משמעותי בחיי, ייתכן מאד שחוטי ההיקשרות בינינו יתחילו להיפרם והוא יוצא אל מחוץ לתחום מעגל האנשים בעלי גישה ללב שלי.