• מרים קדן

מה זה בכלל שיתוף פעולה?

בערך מגיל שנתיים מתחילים לצפות מאיתנו לאיזושהי מידה של שיתוף פעולה. מאותו רגע ולמעשה עד סוף ימינו שיתוף פעולה הוא משהו שתמיד יהיה בחיינו כסוג של ציפיה חוזרת, לפעמים מאחרים לפעמים מעצמנו וכמובן מכיוון שכך גדלנו אנחנו גם באיזשהו מקום נצפה לשיתוף פעולה מאחרים כולל מילדינו.

אז איפה אנחנו מצפים וציפו מאיתנו לשיתוף פעולה?

בפעוטון, בגן, בבית הספר, בבית כמובן, בצבא, בזוגיות, במקומות העבודה, כשגרנו עם שותפים, המתנ"ס , בחוגים, אפילו כשנצא לפנסיה ונעבור לגור בבית גיל הזהב גם שם תהיה מאיתנו ציפיה כלשהי לשיתוף פעולה.

למעשה, ניסיתי לחשוב על רגע בחיי שבו הציפיה הזו לא ריחפה סביבי והזמן היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה כשטיילתי במשך כמה שנים בעולם לבדי, אז לא הייתה ממני כזו ציפיה ( אם כי לא פעם אני ציפיתי לזה מאחרים, בעיקר מנהגי האוטובוס שהסיעו אותי ממקום נידח שכוח אל אחד, לאחר).

כמות הכתבות עם כותרות כמו "10 דרכים להשגת שיתוף פעולה עם הילדים בבית", "5 דרכי קסם לשיתוף פעולה עם כל עובד", "9 נקודות שיהפכו את שיתוף הפעולה לקל ונחמד", שאני קראתי, הוא אינסופי ועדיין..... לא ממש הבנתי. הנקודות / קסמים / דרכים לפעמים עבדו, לפעמים לא וחלק מהפעמים עבדו אבל השאירו לי טעם רע בפה.

אז אם שיתוף פעולה הוא כל כך מהותי וחלק מחיינו איך ייתכן שרובינו אף פעם לא קיבלנו הסבר מדוייק מה זה בכלל שיתוף פעולה?

בסדנאות שאנחנו מעבירים, אם זה בנושאי הורות ואם מדובר על חברות ענק כמו אינטל וגוגל אני תמיד שואלת את השאלה "מי יכול להגיד לי מה זה למעשה שיתוף פעולה?"

ולרוב יש מעין אי שקט שעובר בקהל, מעין נסיון להביא למילים משהו יחסית מופשט ולא ברור. בסופו של דבר מגיעות תשובות די דומות:

"שיעשו מה שאני מבקש" "התחשבות – כלומר אם אני עושה בשבילך מן הראוי שאתה תעשה בשבילי" "הדדיות- כשאני מבקש אני מצפה שיעשו בשביל כי כשמבקשים ממני אני תמיד עושה" "חינוך – ילדים צריכים לשתף פעולה, שידעו שהם לא חיים לבד"

אחרי כמה תשובות כולם מרגישים יותר בנוח כי הנה, פיצחנו את האטום. שיתוף פעולה זה כשעושים מה שאנחנו מבקשים וכשאנחנו עושים מה שמבקשים מאיתנו.

מממ... לא בדיוק

אז אני שואלת שאלה שלרוב קצת מעצבנת אנשים ויש סיכוי טוב שאם קראתם עד כאן, אולי זה ירגיז גם אתכם (אבל אם כבר נתתם לי הזדמנות וקראתם עד כאן, אני אשמח לעוד קצת סבלנות).

והנה מה שאני שואלת: "אם ביקשו ממני עכשיו לעשות משהו ואני לא רוצה, האם זה שאאעשה את זה, זה שיתוף פעולה? למרות שאני עושה את זה לחלוטין נגד רצוני?"

לרוב יאמרו לי שכן, כי אין מה לעשות אנחנו עושים גם דברים שלא כיף לנו לעשות. אז אני מקשה: "ואם אני עושה רק כי מישהו איים עליי שיפטר אותי, או שצעק עליי או שגרם לי להרגיש לא בנוח, האם זה עדיין שיתוף פעולה?"

פה כבר חוזרת אי הנוחות לחדר והתובנה כבר לא כל כך ברורה.

אז אני חוזרת להתחלה, למה שהביא אותי בכלל לחשוב על כל זה, כי למען הסר ספק כל התשובות שאני מקבלת הן תשובות שאני בעצמי הייתי עונה לו הייתי נשאלת את השאלות האלו לפני מספר שנים.

איך ייתכן שבערך מגיל שנתיים ועד סוף ימינו יש ציפיה כלשהי קבועה סביבנו לשיתוף פעולה ורובינו לא מצליחים אפילו להגדיר מה זה בכלל? בואו ננסה לעשות קצת סדר בעניין, להפריד בין שיתוף פעולה לכפיה, להבין איך ואם בכלל אפשר לגרום לשיתוף פעולה ולהבין מהו בכלל שיתוף פעולה.

הסוד הגדול


נתחיל מהסוד הגדול, זה שכל הכתבות מנסות לגלות לנו "איך למעשה אני גורמת למישהו לשתף איתי פעולה?" למעשה, זה ממש פשוט: אי אפשר.

אי אפשר לגרום למישהו לעשות משהו. אפשר לבקש, אפשר להציע, אבל ברגע שאני מנסה לגרום למישהו לעשות משהו חציתי מהצד של שיתוף פעולה לצד של הכפיה. אני לא יכולה לגרום לאף אחד לעשות שום דבר.

אני כן יכולה לעשות משהו אחר: לנסות למצוא דרך שתמלא גם את הצורך שלו וגם את הצורך שלי ובכך למעשה שנינו נשתף פעולה זה עם זה.

אבל בואו ננסה להבין את זה לעומק.

כולנו נולדים עם סט של צרכים (ניתן לראות רשימה כאן) לכל האנשים אותם צרכים ולכולנו יש אינסוף דרכים למלא את אותם צרכים. אחת הדרכים הללו היא שיתוף פעולה. זה יכול למלא לנו צרכים כמו שייכות, הדדיות, קירבה, חיבור, הערכה, קבלה ועוד ועוד.

אז למעשה אם רגע ננסה לענות על השאלה "מה זה שיתוף פעולה?" התשובה שלי היא כזו: שיתוף פעולה זו דרך למלא את הצרכים שלי מתוך ראייה איכפתית לצרכים של האחר. לכן, כשאני מתמקדת רק במילוי הצרכים שלי, או במילוי הצרכים של האחר, רק כדי שימלא את הצרכים שלי, זה לא שיתוף פעולה.

מסובך? נו ברור שזה מסובך, כל שינוי אוטומט עלול להיות מסובך אפשרי – ללא ספק אפשרי.

שיתוף פעולה, או כפיה?

למעשה שיתוף פעולה כמו שהכרנו אותו, לרוב לבש צורות שונות של כפיה, לא בהכרח פיזית או אלימה, אבל הרבה פעמים כשעשינו משהו למען מישהו זה היה מלווה ברגשות אשמה (אני עובדת כל היום, אז לפחות אתם יכולים לדאוג לכלים?) בושה (נעים לך לחיות בחדר כזה מזוהם? ככה את רוצה שחברות שלך יראו אותך?) ופחד ( אם לא תדאג שהפרוייקט זה יסתיים עד מחר אני לא רוצה שתבוא יותר למשרד!). לפעמים זה בכלל לא נאמר בצורה מעוררת אשמה ובכל זאת התעוררה בנו אשמה כי אנחנו רגילים לכזו, כנ"ל עם בושה וכנ"ל עם פחד. לפעמים עשינו דברים לא מרצוננו, כאלו שלא ממלאים לנו צורך רק כי ככה התרגלנו לחשוב, שאם אני לא אעשה את מה "שביקשו" ממני, מה יחשבו / יגידו / ירגישו האחרים? לימדו אותנו מגיל מאוד מאוד צעיר שאנחנו אחראים על הרגשות ועל הצרכים של אחרים ולכן מן הראוי ש"נשתף פעולה" איתם ונעשה למענם, גם אם לא תמיד מתחשק לנו. כתוצאה מכך אנחנו גם מצפים שאחרים יקחו אחריות על הרגשות והצרכים שלנו.

ואז האחריות מוטלת מאדם לאדם ובסופו של דבר כולם סובלים.


ככה זה בחיים

בכל סדנה בשלב הזה מישהו יאזור אומץ וקצת ירים את קולו ויגיד לי "אבל אלו החיים אנחנו צריכים לעשות גם מה שאנחנו לא אוהבים תמיד!" ואני אגיד, שלצערי זה נכון, בחירת הדרך שלנו, לרוב לא תהיה בין מושלם ואוטופי לבין נוראי ומזעזע. ברוב הפעמים, הדרכים שנבחר למילוי הצרכים יהיו יותר בין "אוקיי זה בסדר לי, לבין , אני יכול לחיות עם זה" כי אנחנו לא חיים באוטופיה.

ועדיין, ברגע שאנחנו מתחילים לעשות דברים מתוך אחריות על שלנו ושלנו בלבד, על הצרכים והרגשות שלנו, מתוך ראיית הצרכים של האחר, מתוך איכפתיות לרגשות של האחר, אבל לא מתוך לקיחת אחריות, הדברים נראים אחרת. זו בחירה אמיתית לעשות משהו למעני שגם יעשה טוב לאחר. ברמת הפעולה, יתכן שלא יהיה שום הבדל נראה לעין בין שיתוף פעולה לבין פעולה שנעשית כדי להימנע מאשמה, בושה, או פחד. אני אשטוף את הכלים, כי זה ממלא לי צורך בסדר והערכה ואני יודעת שזה גם משמח את בן זוגי שהכיור נקי. אני אסדר את החדר שלי כי זה ממלא לי צורך בהיקשרות לאמא שלי וזה גם נותן לאמא שלי שלווה. אני אסיים את הפרוייקט כי זה ממלא לי צורך בהערכה וגם ממלא למנהלת שלי צורך בבטחון.


ואם לא בא לי

מה קורה אם הדרך שהוצעה לי לא ממלאה לי צורך? במקרה כזה, אני לא אעשה, רק שההבדל הגדול הוא, שכשאני בחשיבת צרכים, בחשיבה על הצרכים שלי ושל האחר מתוך איכפתיות, אני אוכל גם לחשוב יחד עם האחר על דרך שבה בכל זאת שנינו נקבל מענה לצרכים שלנו בדרך אחרת. אני אוכל לחשוב ככה, כי אני חופשיה מבושה אשמה ופחד, כי אני בבחירה מלאה ואחריות מלאה על מה ששלי, כי אני רואה באחר שותף אמיתי ולא כנכפה או ככופה.

שיתוף פעולה למעשה לא מתחיל מפעולה. הפעולה המשותפת זה רק הקצה של הקרחון. שיתוף פעולה זו המתנה שלנו לעצמנו, לא לאחר. זו לקיחת האחריות על עצמנו על הרגשות שלנו, על הצרכים שלנו , על הכוונות שלנו וכל זה מתוך ראיית האחר ואיכפתיות לאחר.

ואז אף אחד לא גורם לי לעשות, גם אם זו אותה פעולה בדיוק, הפעם אני בחרתי לתת לך את המתנה הזו. אומנם היא ממלאה לך צורך, אבל היא קודם כל ממלאה לי צורך. לפעמים זה אפילו הצורך הכי בסיסי בהקשרות: בסופו של יום אדם שטוב לו, שהצרכים שלו מלאים, יהיה אדם שבאופן הכי טבעי ירצה להיות טוב למען האחר.

שיתוף פעולה אמיתי, הוא מתחיל קודם כל ביני לבין עצמי.


67 צפיות
סדנאות וקורסים
  • Facebook
messenger black.png

2017 - 2020 כל הזכויות שמורות

"וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ." (תהילים לז, י')

בזכות רבנו הקדוש רבי נחמן בן פייגא