ביישנות וחרדת נטישה כמגני היקשרות

עודכן: 3 בספט׳ 2019



חרדת נטישה - כולנו "יודעים" שזה קיים, כולנו "יודעים" שזה שלב וכולנו מחכים שהוא יעבור. הנה נקודת מבט אחרת על הנושא.

 

חרדת נטישה

חרדת נטישה אינה חרדה כלל, היא ביישנות ועלינו לעודד אותה.

אני אסביר :-)

ההיקשרות מתחילה עם התינוק מיום היוולדו ויש שיאמרו עוד ברחם. בתחילת חייו של התינוק הוא עסוק בהשרדות ולכן ההקשרות תגיע מהשורש הראשוני ביותר השורש החושי. כל עוד צרכיו מסופקים הוא לא כל כך בררן בנוגע למי ממלא לו את הצרכים.

ואז מגיע גיל 6-9 חודשים ופתאום אותו תינוק שהרבה פעמים הסכים ללכת עם כל אחד שהרים איתו, הסכים לאכול מכל מי שהציע לו, משתנה, מתחיל לצרוח אם לא מדובר באמא או אבא או מישהו קרוב מאוד אחר - צרחות נוראיות, ואנחנו קוראים לזה חרדת נטישה.

הגנה על החיבור איתנו

האמת היא שזו הגנת היקשרות. בשלב הזה המוח של התינוק בעצם מסמן לו "אתה בטוח עם האנשים האלו, הם דואגים לך, שומרים עלייך, טוב לך", ולכן כל פעם שמישהו אחר נכנס לתמונה הוא זועק, אני לא רוצה, אני לא מרגיש מקושר אלייך, אתה לא חלק מההיקשרות שלי.

אנחנו רואים את זה גם אצל ילדים גדולים יותר - הילד הביישן שמתחבר מאחורי הרגליים של אמא ואבא כשמציגים אותו, הילד הנבוך שמתחבא מאחורי שתי כפות הידיים כשהוא מכיר מישהו חדש - זו הביישנות.


לתת מקום