הצגה עצמית, זו רק הצגה?
אם השתתפתם פעם בסדנה כלשהי, בהדרכה בעבודה, בתהליך מיון, בלימודים או בכל מקום אחר, אתם בטח מכירים את זה - השלב הראשון והמביך הזה שבו מבקשים מאיתנו להציג את עצמנו. לרוב, אנשים משתפים כל מני פרטים על עצמם, למשל את גילם, מצבם האישי, מה למדו, איפה עובדים, איפה גרים וכו'.
אבל רגע, מה בעצם אנחנו לומדים מהצגה עצמית כזאת? מה אני באמת יכול לדעת על אותו אדם מתוך אותם "לבושים חיצוניים" שהוא מציג? כנראה שמעט מאוד אם בכלל.
עכשיו, זה קל מאוד להסתכל על אחרים - קשה יותר להסתכל על עצמנו. מי אני? מי את ואתה שקוראים עכשיו את המילים האלה? מי אנחנו באמת, מבפנים? הרי גם מחר, כשהגיל שלי ישתנה, עדיין אהיה אני. כך גם אם אחליף מקום עבודה, או אלמד משהו חדש - תמיד אהיה אני. אז מי אני? ולמה כל כך קשה לענות על השאלה הזאת?!
איך הלכנו לאיבוד
נתחיל מהשאלה השניה שהצגתי: למה זה בעצם כל כך קשה?
הרצון והכמיהה הכי גדולים של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא להיות מחוברים- בשפה, הכמיהה הזאת נקראת "היקשרות". זהו דחף חזק שמניע כל אדם להיות מחובר לכל הפחות לאנשים המשמעותיים בחייו. אנחנו רוצים להיות טובים עבור האנשים האלה ורוצים שיראו אותנו, כטובים ומשמעותיים לחייהם. אנחנו רוצים להיות מקובלים ומובנים וכאמור פשוט מקושרים.
כשאנחנו מגיעים לעולם ומתחילים לתקשר עם הסביבה שלנו, אנחנו מבינים שלפעמים, קורה פה משהו אחר. לפעמים אנחנו מקבלים מאותם אנשים משוב שלילי שבמהותו, מעביר לנו מסר של חוסר היקשרות, חוסר בחיבור - "אני לא רצוי, לא מובן ולא מחובר עכשיו". מכיוון שהדחף שלנו להתחבר כל כך גדול, אנחנו מתחילים לבנות לעצמנו מן "קליפה" של ערך מדומה - התנהגויות ומאפיינים חיצוניים שאנחנו תופסים שיהיו רצויים בעיניהם ובלבבם של אותם אנשים משמעותיים.
האסטרטגיה הזאת עובדת מצויין, מכיוון שעיקר הפידבקים שאנחנו מקבלים מהסביבה לאורך כל חיינו, הוא על ההתנהגות שלנו ועל הישגים מדידים ונראים לעין. הדחף להיות מקושרים הוא כל כך חזק, שאנחנו נעשה, נתנהג ונפעל על פי הציפיות של הסביבה מאיתנו, גם על חשבון הרגשות והצרכים שלנו. אנחנו נלמד להדחיק, להתפשר ולהתעלם מהם, רק כדי להרגיש מקושרים.
עם השנים, אנחנו מתרגלים למצב הזה ומתחילים להאמין בערך המדומה שלנו, הערך החיצוני כערך האמיתי שלנו, מי יותר ומי פחות. רובנו מגיעים לגיל הבגרות, עם שכבות על גבי שכבות של ערך מדומה ועכשיו להתחיל לראות מה באמת יש שם בפנים, זה קשה ולעיתים גם די מפחיד.
זה מפחיד, כי אנחנו מאמצים את נקודת המבט החיצונית הזאת ובוחנים את הערך והמשמעות של עצמנו לפי מדדים של הצלחה / כשלון בקריטריונים שהומצאו עבורנו ולא שייכים לנו באמת. עכשיו, פתאום, באמצע החיים, להתחיל לקלף את הקליפות האלה זה לא קל בכלל, במיוחד אם אנחנו לא יודעים במה אפשר להחליף אותם וכיצד למצוא את הערך האמיתי שלנו.
והנה אנחנו מגיעים לשאלה הראשונה: מי אני באמת? מה הערך האמיתי שלי? מה היא המשמעות האמיתית שלי?
אני רוצה להציע כאן שני כיוונים שאפשר ללכת בהם, כדי להתחיל ולענות על השאלות האלה. חשוב לי לציין שאלו שאלות של מסע, שאלות של דרך, שאלות שמטרתן להכניס אותנו לתהליך של הסרת הערך המדומה. זה תהליך והוא כמעט אף פעם לא עובד חלק. יש בנו חלקים שאוהבים ונאחזים בערך המדומה שלנו והם לא מוותרים בקלות.
הכיוון הראשון - עבודת המודעות
מטרתה לייצר ולחזק את המודעות שלנו לפנימיות שלנו - לרגשות, לרצונות ולצרכים שלנו. כלי העבודה המרכזי כאן הוא שקט - מצרך נדיר במקומותינו, אבל גם עם מעט שקט, אפשר לעשות הרבה. אנחנו נמצאים במתקפה מתמדת על החושים והמחשבות שלנו ועסוקים בתפעול החיים. קשה מאוד לייצר מודעות בתוך כל הרעש הזה.
נסו למצוא לעצמכם 5- 10 דקות של שקט (לא רק במובן השמיעתי - שקט בכל החושים). ואז התחילו לשאול את עצמכם: "מה אני מרגיש/ה עכשיו?". הרגשות שלנו הם "השכבה העליונה" של הנפש שלנו ולכן כדאי להתחיל משם. אפשר להתחיל משכבה חיצונית יותר ולהתחיל בתחושות פיזיות כלליות כגון עייפות, נעימות וכד'. עצם תשומת הלב, היא שמניעה את התהליך. כמובן שישנם עוד שלבים, אבל כרגע קצרה היריעה.
הכיוון השני - התבוננות
מטרתה למקד אותנו בתהליכים הפנימיים שאנו עוברים במקום בתוצאות החיצוניות. אפשר לדוגמא לקחת מקרה שקרה באותו יום - משהו שעורר בנו רגשות חיוביים, או שליליים ולהתחיל לפרק אותו לגורמים: מה הוביל אותי לשם? אילו מחשבות עברו לי בראש באותו זמן? אם מדובר באירוע שעורר בכם רגשות שליליים - נסו לבדוק אילו הצלחות היו לכם בתהליך - אם צעקתם על מישהו מרוב תסכול, יתכן מאוד שהיה בכם קול פנימי שרצה לעשות משהו אחר, אולי אפילו התאפקתם מלהתפרץ וניסיתם לפעול אחרת ולו לרגע אחד. אם מדובר באירוע חיובי - נסו להבין מה היה החלק שלכם בעניין? אילו כוחות ומשאבים פנימיים פעלו שם?
אפשר וכדאי לנסות ולתרגל את שני הכיוונים האלה במקביל. בכל מקרה, גם אם זה לא "מצליח", עצם התהליך כאן, הוא ההצלחה ויכול להיות שזה פשוט יקח קצת זמן.
המסע להכיר את עצמנו הוא מסע ארוך ומורכב וככל הנראה, אין לו סוף. כשמנסים להתקרב למשהו שאין לו סוף, זה לא באמת משנה איפה אנחנו נמצאים בדרך, מה שמשנה זה עצם ההליכה בה.