מי אני בכלל?

עודכן: 3 בספט׳ 2019



הצגה עצמית, זו רק הצגה?

אם השתתפתם פעם בסדנה כלשהי, בהדרכה בעבודה, בתהליך מיון, בלימודים או בכל מקום אחר, אתם בטח מכירים את זה - השלב הראשון והמביך הזה שבו מבקשים מאיתנו להציג את עצמנו. לרוב, אנשים משתפים כל מני פרטים על עצמם, למשל את גילם, מצבם האישי, מה למדו, איפה עובדים, איפה גרים וכו'.

אבל רגע, מה בעצם אנחנו לומדים מהצגה עצמית כזאת? מה אני באמת יכול לדעת על אותו אדם מתוך אותם "לבושים חיצוניים" שהוא מציג? כנראה שמעט מאוד אם בכלל.

עכשיו, זה קל מאוד להסתכל על אחרים - קשה יותר להסתכל על עצמנו. מי אני? מי את ואתה שקוראים עכשיו את המילים האלה? מי אנחנו באמת, מבפנים? הרי גם מחר, כשהגיל שלי ישתנה, עדיין אהיה אני. כך גם אם אחליף מקום עבודה, או אלמד משהו חדש - תמיד אהיה אני. אז מי אני? ולמה כל כך קשה לענות על השאלה הזאת?!

איך הלכנו לאיבוד

נתחיל מהשאלה השניה שהצגתי: למה זה בעצם כל כך קשה?

הרצון והכמיהה הכי גדולים של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא להיות מחוברים- בשפה, הכמיהה הזאת נקראת "היקשרות". זהו דחף חזק שמניע כל אדם להיות מחובר לכל הפחות לאנשים המשמעותיים בחייו. אנחנו רוצים להיות טובים עבור האנשים האלה ורוצים שיראו אותנו, כטובים ומשמעותיים לחייהם. אנחנו רוצים להיות מקובלים ומובנים וכאמור פשוט מקושרים.

כשאנחנו מגיעים לעולם ומתחילים לתקשר עם הסביבה שלנו, אנחנו מבינים שלפעמים, קורה פה משהו אחר. לפעמים אנחנו מקבלים מאותם אנשים משוב שלילי שבמהותו, מעביר לנו מסר של חוסר היקשרות, חוסר בחיבור - "אני לא רצוי, לא מובן ולא מחובר עכשיו". מכיוון שהדחף שלנו להתחבר כל כך גדול, אנחנו מתחילים לבנות לעצמנו מן "קליפה" של ערך מדומה - התנהגויות ומאפיינים חיצוניים שאנחנו תופסים שיהיו רצויים בעיניהם ובלבבם של אותם אנשים משמעותיים.

האסטרטגיה הזאת עובדת מצויין, מכיוון שעיקר הפידבקים שאנחנו מקבלים מהסביבה לאורך כל חיינו, הוא על ההתנהגות שלנו ועל הישגים מדידים ונראים לעין. הדחף להיות מקושרים הוא כל כך חזק, שאנחנו נעשה, נתנהג ונפעל על פי הציפיות של הסביבה מאיתנו, גם על חשבון הרגשות והצרכים שלנו. אנחנו נלמד להדחיק, להתפשר ולהתעלם מהם, רק כדי להרגיש מקושרים.

עם השנים, אנחנו מתרגלים למצב הזה ומתחילים להאמין בערך המדומה שלנו, הערך החיצוני כערך האמיתי שלנו, מי י