אם.... אז....
אם לא תסדר את החדר, לא תוכל לצאת לטיול", "אם לא תלך להתקלח, לא נקרא סיפור". לאחרונה נתקלתי בשאלה לגבי עניין ההתניות האלה שכולנו עושים בהן שימוש נרחב כהורים. אז בפוסט הזה נדבר על למה לא כדאי להשתמש בהתניות ומה אפשר במקום.
מוטיבציה חיצונית ופנימית
אחת מהיסודות של הגישה שלנו, הוא שאנחנו רוצים ליצור מצב בו ילדינו משתפים אתנו פעולה, כי הם רוצים להיות טובים למעננו - לא, אני לא מתכוון לריצוי. לרצות מישהו זה לעשות למענו מתוך פחד, או לחץ. אנחנו רוצים שיעשו למעננו בשמחה, ממש כמו שאנחנו לפעמים (כן, לפעמים, לא תמיד) עושים בשמחה עבור אנשים שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו. למצב הזה אנחנו שואפים להגיע בשתי דרכים משלימות: מילוי הצרכים ההיקשרותיים של ילדינו (קשר חושי, הידמות, שייכות ונאמנות, משמעות, אהבה שאינה תלויה והיכרות עמוקה) ועל ידי כך, יצירת מצב שבו הילד שלנו פשוט מרגיש טוב, קרוב, משמעותי, שייך וכו'. הדרך השניה והמשלימה, היא הכרה בצרכים וברגשות שלנו ושל ילדינו וניסיון ליצור מצבים בהם הצרכים של כולם מתמלאים. זאת כמעט כל התורה כולה (על קצה השפיץ של החוד של הקצה של שן אחת של המזלג).
אז איך כל זה קשור להתניות? כשאנחנו מציבים לילד שלנו התניות בסגנון של "אם... אז... / אז לא...", אנחנו בעצם אומרים לו:: "מתוק שלי, אני יודע שמה שחשוב לך באמת זה הממתק / הטיול / הפלייסטישן / האוטו" וכו' כלומר יש פה משהו חיצוני, שלא קשור למערכת היחסים בינינו ואני אשתמש במה שחשוב לך כדי לגרום לך לעשות את מה שאני רוצה שתעשה. כשאני מעביר מסר כזה, אני שוחק במו פי את מערכת היחסים שלי עם ילדי, מגדיל את המרכזיות של המוטיבציות החיצוניות ובעיקר מקטין את החשיבות שלי. שהרי אמרנו שאני רוצה שהילדים שלי יעשו עבורי, בגלל שאני חשוב להם ובגלל שאני גורם להם להרגיש חשובים, רצויים, משמעותיים וכו'.
שיתוף פעולה מתוך חיבור לצרכים שלנו
עכשיו, אחרי שהבנו למה לא כדאי, בואו נראה מה כן ונקודת המוצא שלנו תהיה אותה התניה שהתננו למשל: "אם לא תסדר אתת הצעצועים, לא תוכל לראות סרט". עכשיו נעשה תרגיל שקוראים לו "למה בעצם?"למה בעצם חשוב לי שהילד שלי יסדר את הצעצועים? - יש מגוון רחב של תשובות: "הבלאגאן הזה מפריע לי", "אני רוצה שהואא ילמד לסדר", "לא בא לי לחזור הביתה בערב לבית מבולגן", "חמותי צריכה להגיע" ועוד ועוד. כבר עכשיו אפשר לשים לב, שאף אחת מהתשובות האלה לא ממש קשורה לצפייה בסרט, נכון? ועכשיו שוב: "למה בעצם הבלאגאן הזה מפריע לי?", "למה בעצם חשוב לי שהוא ילמד לסדר?", "למה בעצם חשוב לי שהבית יהיה מסודר כשאני חוזרת מהעבודה?", "למה בעצם חשוב לי שהבית יהיה מסודר כשחמותי מגיעה?" וכו'.
גם כאן לכל אחת מהשאלות האלה יכולות להיות מגוון תשובות. העניין הוא שאם נמשיך לשאול (ובדרך כלל 2-3 שאלות מספיקות) נגיע לצורך שלנו. למשל, "חשוב לי שהבית יהיה מסודר כשחמותי מגיעה, כי התגובות שלה לבלאגאן, פוגעות בצורך שלי בהערכה", "אני פשוט אוהב סדר, זה נעים לי יותר ועוזר לי להיות רגוע יותר", "חשוב לי להרגיש שאני הורה טוב והקניית הרגלים נראית לי חלק מהעניין" וכו'. כשנדע מה הצורך שלנו, נגלה כמה דברים:
1. כאמור, אף אחד מהם לא באמת קשור לסרט שהילדה שלי רוצה לצפות בו עכשיו.
2. אני יכול למלא את הצרכים האלה בעוד 2,415,792,334.7 צורות אחרות פרט לזה שהילד שלי יסדר.
3. אני יכול פתאום לבקש, או לדבר בכללים במקום להתנות: "מתוק שלי הבלאגאן הזה ממש מפריע לי, בעיניים ואני לא רגוע כשכל הצעצועים מפוזרים. זה ממש ישמח אותי אם תשים איתי יד רגע ונחזיר אותם למקום". "אהובה שלי, כשמסיימים לשחק מחזירים למקום. את רוצה לסדר את הכל עכשיו, או חלק עכשיו וחלק אחרי הסרט?" וכו'.
זה לא מבטיח שיתוף פעולה, זה רק מעלה את הסיכוי ועל הדרך גם עוזר לנו לחזק את ההיקשרות בינינו. לא תמיד נצליחח לעשות את זה תוך כדי הסיטואציה ואפשר ורצוי לעשות את זה בדיעבד ולשאול את עצמנו "למה בעצם זה היה לנו כל כך חשוב".