עצמאות: מילה גדולה, לפעמים מפחידה ולא פעם לא ברורה. בסדנאות של "השפה במשפחה", אנחנו מקדישות לזה מפגש שלם. אנסה לתת נקודות עיקריות:
מה זו עצמאות בעצם?
עצמאות היא צורך קיים ובסיסי של ילד ושל אדם. אצל תינוקות זה מאוד ברור: בשלב כלשהו הם מתחילים לזחול ואז לשבת וללכת ופשוט לוקחים את העצמאות כשהם מוכנים לה. אצל פעוטות מתחיל העניין להסתבך באופן יחסי. מצד אחד אנחנו רוצים שהם יהיו עצמאיים מצד שני, זה, איך נגיד? לא תמיד נוח לנו - זה לא מהר מספיק (אני חייבת לצאת אני אנעל לך נעליים), זה לא בדיוק כמו שאני הייתי עושה, זה לא נוח לי כרגע ועוד. פעמים רבות אנחנו נמנע מהם עצמאות, לפעמים גם ממקום של הגנה: "הסכין הזו מסוכנת לך מדי". מצד שני אנחנו הרבה פעמים נדחוף לעצמאות מאותן סיבות בדיוק: "אתה לא צריך ידיים אתה כבר גדול", או "לך תתלבש לבד אני ממהרת" ועוד ועוד.
העניין בעצמאות הוא שאם נדחוף אליה, הילד יצמד אלינו ולא ייקח אותה ואם נמנע אותה, הילד ידחוף אותנו וייקח אותה בכוח.
הרעיון בפיתוח העצמאות והחשיבה העצמאית הוא האיזון ומה שהכי עוזר זה לזכור שעצמאות היא למידה, היא תהליך, זה שילד נועל נעליים זו לא עצמאות, זה שהילד עשה תהליך של ניסוי וטעיה שוב ושוב ושוב עד שהוא הצליח לנעול את הנעליים נכון, בצורה חלקה וכו' זו העצמאות.
התהליך הוא העצמאות
אני אוהבת להשוות את זה למבוך: למנוע מהילד עצמאות , זה להיכנס איתו למבוך, להגיד לו תעמוד מאחורי ותחזיק בי אני אוביל את הדרך- הילד שלי לא ילמדד מזה כלום. מאידך, לדחוף לעצמאות זה לזרוק אותו לתוך המבוך ולהגיד לו, תגיע לצד השני לבד. רוב הסיכויים שהוא יגיע, אבל הוא יעשה את זה ממקום של השרדות ולא ממקום של למידה וכשאנחנו במצב השרדותי אנחנוו נעשה את המינימום האפשרי כדי לשרוד.
לעומת זאת אם נרצה לאפשר עצמאות, ניכנס איתו למבוך, נלך מאחוריו, ניידע אותו שאנחנו כאן ואם יטעה תמיד נוכל לחזור איתו ביחד לנקודת ההתחלה, עד לרגע שהוא יוביל אותנו יד ביד מחוץ למבוך.
כשזה מצליח זה קסם אמיתי ולכן כל כך חשוב להסתכל על התהליך ולא על הנקודה הסופית. ילד שהצליח ללבוש היום חולצה לא בהכרח יצליח מחר, התפקיד שלנו הוא להיות שם, אם ירצה את עזרתנו לאפשר אותה " אניי אשחיל לך את הראש ואתה את הידיים".
לעזור לו בתהליך עד שהוא יהיה מוכן לעשות הכל לבד.