להציב גבולות ולשמור על החיבור

נושא שמטריד הורים רבים בבואם לתרגל ולדבר ב"שפה" הוא נושא הרגשות וקבלת הרגש: "אבל אם אני תמיד אקבל את הרגש שלו והוא תמיד יקבל חיבוק, אז הוא יכול לנצל את זה ואז הוא שולט" אז במילותיו האלמותיות של הרב אורי זוהר: "הפוך גוטה הפוך"

כשאנחנו רואים מולנו ילד שעושה לנו דווקא, ילד שעושה נגדנו, אנחנו בעצם נמצאים במאבק כוח, מאבק כוח מתרחש רק אם לא ברור שאני מוביל את הקשר.

לעומת זאת כשאנחנו יכולים לקבל את הרגש של הילד באמת להיות איתו כשקשה לו ומשם לקחת אותו יד ביד למקום אליו אנחנו רוצים להגיע (נקודת חוסר התוחלת), אז אני בעצם נמצאת בעמדה ההיררכית הגבוהה יותר, אני בעצם זו ששולטת בסיטואציה ובקשר.

זה משהו שהילד שלנו צריך ורוצה. וכן זה מגיע ממקום של אהבה והכלה, ממקום של קבלת הרגש (ולא ההתנהגות).

הסיטואציה אותה סיטואציה, מה שעושה את ההבדל זו הפרשנות שלנו לסיטואציה. אם נדמה לנו שעושים נגדנו, עושים לנו "מניפולציה", בוחנים אותנו - אז אנחנו לא מובילים. כשברור לנו שכל מה שקורה כאן זה ילד שחווה קושי (אפילו אם אני זה שמייצר אותו, כי אני לא אתן לו עוד שוקולד) ואני האדם שיכול לעזור לו לעבור את הקושי הזה, אני האדם שאחבק אותו ואוהב אותו לאורך כל הקושי עד שהוא יוכל לצאת מהצד השני מחוזק ומלא יותר, אז אנחנו מובילים את הקשר ולילד מאוד ברור מי נמצא איפה בהיררכיה המשפחתית שלנו.

מעצם זה שאנחנו מובילי הקשר אנחנו גם מציבי הגבולות והכללים. גבול הוא בעצם הקו המפריד בין דרכי פעולה שמקובלות עלינו למילוי צרכים לבין דרכי פעולה שלא מקובלות עלינו או דרכי פעולה שאנחנו עוד לא מכירים. לכן אם ברור לנו שבתוך הגבול נמצאים כל הדברים שאנחנו מרשים, אנחנו נתמקד בשיח על מה מותר, מה אפשר, איך לעשות וכו' ככה בעצם אנחנו מציבים גבול מאוד ברור וידוע, הגבול מוצב ממקום חיובי, מכיל, רך ואוהב. כזה שמגיע מתוך ידיעה שאין מאבק עם הילדים, אני ההורה מוביל את הקשר וככזה ברור מאוד שאני זה שקובע מה מותר.

אנחנו המגדלור של הילד, אם לרגע נשכח את זה, אם לרגע לא נשים לב לזה, האור יכבה וכולנו נתנפץ על הגלים אבל אם נזכור את זה דווקא כשקשה לו ודווקא כשהקושי מולנו, נזכור שאנחנו אלו שמאירים את הפנס הגדול של האהבה והחמלה ואנחנו אלו שיכולים לעזור לו להגיע לחוף מבטחים, אז לעד נהיה המובילים בקשר הכל כך חשוב ומשמעותי של חיינו.